כהן נ' אורורה פידליטי חברה לנאמנות בע"מ ואח'

החלטה

המבקש, אשר היה בעל שליטה בחברת סובריין נכסים בע"מ (להלן: "החברה") עד לחודש נובמבר 2012, מחזיק לטענתו בלמעלה מ- 50% מאגרות החוב של החברה אשר טרם נפרעו. את אגרות החוב רכש המבקש במהלך שנת 2010. המשיבה היא הנאמן שמונה בהתאם לסעיף 35ב לחוק ניירות ערך, התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק ניירות ערך") לאגרות החוב מסדרה א' של החברה.

המרצת הפתיחה שלפני היא למתן פסק דין הצהרתי, לפיו כל אגרות החוב מכל מין וסוג שהוא מסדרה א' של החברה שבהחזקתו או שיהיו בהחזקתו של המבקש הינן שוות מעמד ליתר אגרות החוב בסדרה א' של החברה המוחזקות בידי הציבור, לרבות לעניין ערכן וזכויות ההצבעה בהן. ביסוד המחלוקת עומדת הפרשנות שניתנת על ידי הצדדים להוראות סעיף 52 יד(1) לחוק ניירות ערך.

מייד לאחר הגשת המרצת הפתיחה הוגשה על ידי המשיבה בקשה לסילוק על הסף של התובענה ולחלופין להעברתה לבית המשפט המוסמך בתל אביב יפו. לטענת המשיבה אין לבית המשפט במחוז ירושלים סמכות מקומית לדון בתובענה.

המשיבה טוענת כי הגשת התביעה לבית המשפט בירושלים נועדה להעביר את הדיון לבית משפט זה באופן מלאכותי, לאחר ששני הליכים קודמים שעניינם פרוק החברה והקפאת הליכים נדונו בבית משפט זה, ובהם התקבלה עמדת המבקש, וזאת לאחר שהוברר לו כי המשיבה מתעתדת לפנות לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה למתן הוראות באשר להתייחסות לקולו של המבקש באסיפת מחזיקי אגרות החוב. עוד טוענת המשיבה כי לא מתקיים אף לא אחד מרכיביה של תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), אשר לפיה ניתן להקנות סמכות מקומית לירושלים. מענה של המשיבה הוא בתל אביב; שטר הנאמנות המסדיר את מערכת היחסים בין החברה לבין מחזיקי אגרות החוב נחתם בתל אביב ומדובר בנכס (אגרת חוב) המנוהל על ידי נאמן בתל אביב. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אף שההליך מתנהל בעניינה של החברה היא איננה צד להליך ולכן אין משמעות למקום מושבה. עוד מפנה המשיבה לכך שהמבקש לא פרט בהמרצת הפתיחה מה מקנה לבית משפט זה את הסמכות המקומית לדון בה.

לצד טענות אלה טוענת המשיבה טענות נוספות כלפי המרצת הפתיחה, ובהן הניסיון מצד המבקש לקבוע מותב שידון בה וטענות בדבר היעדרו של תצהיר התומך בה.

המבקש מצדו מלין על המשיבה שהיא זו המנסה לבחור פורום נוח לה – בית המשפט בתל אביב. לכן, למרות ששני הליכים קודמים התקיימו בירושלים התכוונה המשיבה להגיש בקשה למתן הוראות דווקא בבית המשפט בתל אביב. לדעתו לחברה מעמד בהליך זה והיא תתבקש להגיש את עמדתה, וכן נטען כי רכישת אגרות החוב על ידו נעשתה במסגרת הסדר משנת 2010 אשר אושר על ידי בית משפט זה. המבקש מפנה לדברים שנכתבו על ידי כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין ברע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן פ"ד נז (4) 473 (2003).ולדברים שנכתבו ברע"א 6920/04 לוי נ' פולג פ"ד מט (2) 731 (1995) והוא למד מהם כי די בזיקה פורמאלית מסוימת, אף אם בדוחק, לצורך הקניית סמכות מקומית. המבקש משיב גם לטענות האחרות.

בתשובתה לתגובה המשיבה חוזרת על טענותיה באשר לסמכות המקומית ומפנה לכך שאין תשובה מצד המבקש מדוע יש סמכות לבית משפט זה. החברה איננה צד להליך ואין לה כל מעמד בבירור הסוגיה; רכישת אגרות החוב על ידי המבקש בהליך שבין החברה לבין נושיה מכוח הסכם שאושר בבית המשפט בירושלים איננה הופכת את המחלוקת לכזו הנסבה על ההסכם, אלא הסכסוך בין הצדדים הוא מעמד אגרות החוב שאוחז בהן המבקש לעומת אגרות החוב האחרות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את עתירתה החלופית של המשיבה ולהורות על העברת הדיון לבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו. ככלל מקובלים עלי במלואם נימוקיה של המשיבה בבקשה ובתשובה לתגובה, ואוסיף בקצרה את הדברים הבאים.

תקנה 3 (א) לתקנות קובעת כי:

"(א)תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

(1)מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2)מקום יצירת ההתחייבות;

(3)המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4)מקום המסירה של הנכס;

(5)מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים."

בתובענה שלפני לא מתקיימת אף לא אחת מהאפשרויות המפורטות בתקנה. מקום עסקו של הנתבע, המשיבה, בתל אביב; מקום יצירת ההתחייבות, דהיינו שטר הנאמנות המסדיר את זכויות מחזיקי אגרות החוב מול החברה הינו תל אביב; המקום שנועד או היה מכוון לקיום ההתחייבות אינו בירושלים וכך גם לא מקום המסירה של הנכס. כן אין מדובר בתביעת נזיקין שבה יש משמעות למקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.

יובהר, אין המדובר בסכסוך שהחברה היא צד לו. הסכסוך הוא בין מחזיק אגרות חוב לבין הנאמן על אגרות החוב. ככזה, אין כל זיקה בין הסכסוך לבין מחוז ירושלים שכן מושבו של הנאמן, הוא המשיבה, בתל אביב. כפי שטוענת המשיבה, אני סבור כי לחברה אין מעמד של צד בהליך זה, ואף אם תתבקש עמדתה אין בכך כדי להקנות סמכות מקומית ככל שזו קיימת בשל מקום מושבה של החברה.

אף הניסיון לראות בתובענה ככזו המבוססת על הסדר החוב משנת 2010 נראה מלאכותי. המחלוקת איננה בין הצדדים להסכם ואיננה נסבה על ההסכם, אלא עניינה המהותי הוא המעמד השווה או השונה שיש למחזיקי אגרות החוב של החברה ומחלוקת ביניהם על מעמד זה.

אכן, כפי שציין המבקש, הכללים לעניין הסמכות המקומית אינם נוקשים ואינני מתעלם מכך ש "בתי המשפט אינם מייחסים משמעות מופרזת כיום לשאלת הסמכות המקומית, בשים לב למימדיה של מדינת ישראל, ולפיכך למרחק הקטן באופן יחסי בין מחוזות השיפוט השונים." (ע"א 530/12 יעקובוביץ נ' זיאס (28.3.2012) (פסקה 17 להחלטתה של כב' השופטת, כתוארה אז, מ' נאור). ואולם כללי הסמכות עדיין קיימים, וקיימים מספר טעמים לכך, גם במציאות של ימינו, כגון חלוקת העומס המקצועי והמנהלי בין מספר מוקדים, והבטחת נגישות נוחה של בעלי הדין לבתי המשפט (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009), 34).